<h1>פסקי רבינו יוסף הלכ' איסור והיתר</h1>
<h2>דף יב:</h2>
מותר לשרוף שרץ טמא ולאוכלו משום רפואה, דעפרא בעלמא [הוא].
<h2>דף כא.</h2>
אדם שדר בחנם בבית, אם חייב לעשות מזוזה. והשיב, ודאי חייב.
<h2>דף ל.</h2>
פעם אחת נתנו חומץ יין על דגים. ונתנו דג אחד לגויה. וזרקתו על האחרים. והתיר מורי הרואה ז"ל כל הדגים, אפילו אותו דג שנגעה בו הגויה. כי אמר "אין דרך ניסוך בכך". והביא ראייה מאלונטית.
יין נתנו בקדירה ונגע בו גוי קודם שהרתיח, מותר. תשובת הגאונים.
יין מבושל מיד כשנתן אור תחתיו וחם כדי שעקר [—שהתחיל] לרתוח אין בו משום יין נסך.
מעשה היה בגוי אחד העומד בבית ישראל ושם בשר בקדירה, ולא נודע אם רחצה אם לאו. והיו רוצים לשער המלח בששים. ואמר להם רבינו תם דמילחא לטעמא עבידא וטעמא לא בטיל, מטעם זה אין להתיר. ואומר ר"י, אם הישראל יוצא ונכנס היה אע"פ שלא ציוה לגוי, כיון שיודע אותו העבד שכן מנהג הישראל, מותר. הואיל וישראל עומד שם או נכנס ויוצא. דמשום הכי שרינן [חולין ג' ע"א] איסור יין נסך ושחיטת כותי. אבל משום דהוי ספיקא דרבנן, דדם שמלחו אינו עובר עליו כדאיתא בהקומץ רבה [כ"א ע"א] ליכא למשרייה. דאיכא למימר אוקי בישרא אחזקתיה והוא בחזקת שאינו רחוץ. וכן אירע מעשה בדיעבד והתיר רבינו יצחק כשיש יוצא ונכנס, כיון שיודע הגוי שמנהג ישראל לעשות כן, אפילו לא ציוהו לרחוץ. והרב רבינו יעקב מאורלינש היה מתירו מטעם האמור באין מעמידין [ל' ע"א] גבי גילוי נהי דאגילוייא לא קפדי אנקיותא קפדי. וזהו נקיות לרחוץ הבשר. ולא נהיר, דמאן דאית ליה האי סברא דאגילויא וכו' שמואל, ורב פליג עליה. והילכתא כרב באיסורי. ועוד דלאיכא דאמרי התם ליכא מאן דסבירא ליה דאנקיותא קפדי. ואנן קיימא לן בכולי תלמודא כאיכא דאמרי.
<h2>דף לה.</h2>
אם הניח ישראל גבינות בבית הגוי ואין חותמן ניכר אלא קצת שרו, דהילכתא כרבי יהושע בן לוי דלא אסור גבינות אלא משום ניקור. ועכשיו אין נזהרין בגילוי. וגם אין לחוש להחליקן בשומן חזיר, דלא טרח הערל ממעשה ישראל.
<h2>דף לח.</h2>
ודגים שצלאן גוי אסורין.
<h2>דף מ.</h2>
נמצא בתשובת רש"י, מעשה בתרנגולת אחת שקורקבנה ניקב והוסר ממנה, ונתערבה אותה תרנגולת באחרות. והביאום לפני רש"י עם כל הקורקבנין. ודימה שומן הקורקבנין אל שומן התרנגולים ואידמו לגמרי. והכשיר רש"י האחרות על ידי כך.
<h2>דף ס.</h2>
על כד יין שהיה ביד ישראל, ונגעה בו גויה בפתאום ודחפתו בבגדה ובגופה עד שיצא בחוץ מן הכד. הוי יד יהודי באמצע, ודמי כמאן דשפיך ישראל וגוי בהדדי (מיצא) דשרי. אע"ג דלא נפיק אדעתא דישראל מכל מקום כוחו הוי בינתיים. מידי דהוה אגוי כשהוא ישן דלאו אדעתיה למיעבד יין נסך. הילכך שרי. וכל רבותינו מתירין. ונשאל מרבינו שלמה גאון והתיר, ואמר מה שנשפך אסור והנותר מותר.
<h2>דף סד.</h2>
יין נסך הניקח בחוב, אם קיבלו ישראל והניחו ברשותו אסור בהנאה. ואם הניחו ברשות הגוי מותר בדמיו, שאפשר להערים, כדתנן גר וגוי שירשו את אביהם.
<h2>דף סה:</h2>
חלב נפל על חטין, ואסרו למוכרן לגוים. ובהדחה לא סגי, דאית ביה צירייא.
<h2>דף סו:</h2>
פסק רש"י חלב המחובר בחתיכת בשר ויש בו ליתן טעם, חתיכה עצמה נעשית נבילה. ואין שאר החתיכות מבטלות אותה חתיכה. ואפילו באלף לא בטיל. דקיימא לן כרבי יהודה דמין במינו לא בטיל. דהא רב ושמואל קיימי בשיטתיה דאמרי' [פסחים כ"ט ע"ב] כל איסורין שבתורה במינן במשהו. ותניא כותייהו בסוף ע"ז [ס"ו ע"א] חלא לגו חמרא. ובפרק כל שעה [ל' ע"א] פסיק רבא כרב דמין במינו במשהו, חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו במשהו. ורבי יהודה מודה כל שהוא מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו, ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. מיהו אנן קיימא לן כל איסורין שבתורה בששים לבד מחמץ בפסח ויין נסך כרבינו תם. וקיימא לן דריחא לאו מילתא היא, ואם אפו פשטיד"א ובלוד"ן יחד, בדיעבד מותר. ואם יצא משומן של פשטיד"א ונבלע בפת, הפת מותר לאוכלו במלח, דכעין תורא שרי. מפי מורי הרואה ז"ל.
<h2>דף סז:</h2>
בפרק בתרא דע"ז אמר רבא הילכתא נותן טעם לפגם מותר. הילכך אם בישלו בשר בקדירה של חלב או איפכא או בקדירת גוי, ואנו יודעין בברור שלא בישלו בו היום מותר. ואני הקטן מעיד על רבותיי שבשפירא רבינו שמריה ורבינו אברהם וה"ר אבי"ה וה"ר יצחק הלוי ומורי הגדול ה"ר יב"ק אין מתירין נותן טעם לפגם משום גדר, אבל מיהו על פי ההלכה מותר. ויש שהיו אומרים בכלי גוים אין להתיר בנותן טעם לפגם כי אם דווקא בשאר איסורים. ובדבש של גוים נמי אמרינן [ל"ט ע"ב], אי (משום) [לאו] גיעולי גוים נותן טעם לפגם מותר. ואמרינן בפרק כל הבשר [קי"א ע"ב], צנון שחתכו בסכין אסור לאוכלו בכותח. ודוקא צנון דאגב חורפיה בלע, דסילקא אסור. ומשום הכי נמי חותכין כרישין כשקונין מן הגוים, שקורין "שניטלויך" בלשון אשכנז. וכן הורה רש"י שנותן טעם לפגם מותר, כר' שמעון [ס"ז ע"ב] דמפיק טעם [לפגם] מקרא דנבילה. וכן פסיק רבא דנותן טעם לפגם [מותר]. בתשובת גאונים כתב שלא חילקו חכמים בין קדירה של מתכת לקדירה של חרס, מפני שהלכה רווחת היא נותן טעם לפגם מותר, דאמר רבא הילכתא וכו'. הילכך שתיהן שוות, מתכת וחרס, בפליטה, אלא שמתכת גיעול בפעם אחת. הועתק מספר רוקח.
<h2>דף סט.</h2>
פסק רש"י חלב המחובר בחתיכת בשר ויש בו ליתן טעם, חתיכה עצמה נעשית נבילה. ואין שאר החתיכות מבטלות אותה חתיכה. ואפילו באלף לא בטיל. דקיימא לן כרבי יהודה דמין במינו לא בטיל. דהא רב ושמואל קיימי בשיטתיה דאמרי' [פסחים כ"ט ע"ב] כל איסורין שבתורה במינן במשהו. ותניא כותייהו בסוף ע"ז [ס"ו ע"א] חלא לגו חמרא. ובפרק כל שעה [ל' ע"א] פסיק רבא כרב דמין במינו במשהו, חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו במשהו. ורבי יהודה מודה כל שהוא מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו, ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. מיהו אנן קיימא לן כל איסורין שבתורה בששים לבד מחמץ בפסח ויין נסך כרבינו תם. וקיימא לן דריחא לאו מילתא היא, ואם אפו פשטיד"א ובלוד"ן יחד, בדיעבד מותר. ואם יצא משומן של פשטיד"א ונבלע בפת, הפת מותר לאוכלו במלח, דכעין תורא שרי. מפי מורי הרואה ז"ל.
אמר רבא אמור רבנן בס' מין במינו דליכא למיקם אטעמא. ותנן בפרק גיד הנשה חתיכה של נבילה או של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בזמן שמכירו בנותן טעם. בזמן שאינו מכירו אסורין כולן, והרוטב בנותן טעם. ופריך ותיבטל ברובה ומשני שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בה בפני האורחים אז אינה בטילה. וכן ראיתי לא"מ ה"ר יב"ק אם היה נופל בקדירה היה משערו בס'. וכן העיד על כל רבני שפירא. וכן הורה רבינו שמריה ורבינו אברהם והרב ר' מאיר ומורי ה"ר יב"ק ומורי ה"ר אברהם וה"ר יצחק הלוי זל"ע. וכן אנו נוהגים אם חלב או חתיכת נבילה בא לפנינו שנפל לקדירה או דג טמא שנתבשל בין דגים טהורים, משליכים את האיסור, והשאר מותר ובטל בששים. דמין במינו בששים. וכן הורו רבינו תם וה"ר יצחק זצ"ל. אך רבינו שלמה פסק (מי) דמין במינו במשהו, כמו שכתבתי למעלה. ומצאתי בתשובת ר' יוסף בר' יצחק, קיימא לן כרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו [ע"ז ע"ג ע"ב] כל איסורין שבתורה בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך דבמשהו. ואף יין (נסך) סתם פסק רבינו תם בנותן טעם. דמפרש הא דתנן [שם ע"א] יין נסך אוסר בכל שהו, היינו היין שנתנסך לע"ז, אבל סתם יינן לא. והכי נמי דייק בפרק השוכר את הפועלים לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור [ס"ב ע"ב]. ואיבעיא להו סתם יינן מהו, אלמא סתם יינן לא הוי בכלל יין נסך. ודייק נמי מהא דתנן התם [ע"ג ע"א] מים במים בכל שהו. ומים לאו בסתם קאמר. וגם לשון יין נסך משמע יין נסך ממש ולא סתם יינן. והא דאמרינן התם כיון דאיסורא חמיר כיין נסך שכרו אסור. ומשמע דאסור בכל שהו כיין נסך. ומפרשי דלא איירי באיסור תערובתו אלא באיסור עצמו. וכן פירש ר' יוסף טוב עלם. ולמדנו דמין במינו בששים. וכן ראיתי אני הקטן הלכה למעשה דמין במינו בששים, לבד מחמץ בפסח דבמשהו. וכן העיד רבינו שמואל הלוי ראש ישיבה (שבבל) [שבבבל] בפסחים בפרק ב' במימרא דרבא "במשהו כרב". כך הגירסא מרבותינו דור אחר דור עד האמוראים וחכמי התלמוד.
רש"י פסק מין במינו במשהו. אבל גאונים פסקו בששים, וכן עמא דבר. רבינו שמחה. דג שלמון מלוח מתיר בפסח. וגם חיטה שנמצאה בדבר מלוח, אע"ג דמלוח הרי הוא כרותח.
מעשה היה בגוי אחד העומד בבית ישראל ושם בשר בקדירה, ולא נודע אם רחצה אם לאו. והיו רוצים לשער המלח בששים. ואמר להם רבינו תם דמילחא לטעמא עבידא וטעמא לא בטיל, מטעם זה אין להתיר. ואומר ר"י, אם הישראל יוצא ונכנס היה אע"פ שלא ציוה לגוי, כיון שיודע אותו העבד שכן מנהג הישראל, מותר. הואיל וישראל עומד שם או נכנס ויוצא. דמשום הכי שרינן [חולין ג' ע"א] איסור יין נסך ושחיטת כותי. אבל משום דהוי ספיקא דרבנן, דדם שמלחו אינו עובר עליו כדאיתא בהקומץ רבה [כ"א ע"א] ליכא למשרייה. דאיכא למימר אוקי בישרא אחזקתיה והוא בחזקת שאינו רחוץ. וכן אירע מעשה בדיעבד והתיר רבינו יצחק כשיש יוצא ונכנס, כיון שיודע הגוי שמנהג ישראל לעשות כן, אפילו לא ציוהו לרחוץ. והרב רבינו יעקב מאורלינש היה מתירו מטעם האמור באין מעמידין [ל' ע"א] גבי גילוי נהי דאגילוייא לא קפדי אנקיותא קפדי. וזהו נקיות לרחוץ הבשר. ולא נהיר, דמאן דאית ליה האי סברא דאגילויא וכו' שמואל, ורב פליג עליה. והילכתא כרב באיסורי. ועוד דלאיכא דאמרי התם ליכא מאן דסבירא ליה דאנקיותא קפדי. ואנן קיימא לן בכולי תלמודא כאיכא דאמרי.
<h2>דף עב:</h2>
על כד יין שהיה ביד ישראל, ונגעה בו גויה בפתאום ודחפתו בבגדה ובגופה עד שיצא בחוץ מן הכד. הוי יד יהודי באמצע, ודמי כמאן דשפיך ישראל וגוי בהדדי (מיצא) דשרי. אע"ג דלא נפיק אדעתא דישראל מכל מקום כוחו הוי בינתיים. מידי דהוה אגוי כשהוא ישן דלאו אדעתיה למיעבד יין נסך. הילכך שרי. וכל רבותינו מתירין. ונשאל מרבינו שלמה גאון והתיר, ואמר מה שנשפך אסור והנותר מותר.
<h2>דף עג.</h2>
מעשה היה באחד שנתן יין נסך לתוך תבשילו, והתיר רבינו יואל בששים בשאינו מינו.
<h2>דף עג:</h2>
אמר רבא אמור רבנן בס' מין במינו דליכא למיקם אטעמא. ותנן בפרק גיד הנשה חתיכה של נבילה או של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בזמן שמכירו בנותן טעם. בזמן שאינו מכירו אסורין כולן, והרוטב בנותן טעם. ופריך ותיבטל ברובה ומשני שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בה בפני האורחים אז אינה בטילה. וכן ראיתי לא"מ ה"ר יב"ק אם היה נופל בקדירה היה משערו בס'. וכן העיד על כל רבני שפירא. וכן הורה רבינו שמריה ורבינו אברהם והרב ר' מאיר ומורי ה"ר יב"ק ומורי ה"ר אברהם וה"ר יצחק הלוי זל"ע. וכן אנו נוהגים אם חלב או חתיכת נבילה בא לפנינו שנפל לקדירה או דג טמא שנתבשל בין דגים טהורים, משליכים את האיסור, והשאר מותר ובטל בששים. דמין במינו בששים. וכן הורו רבינו תם וה"ר יצחק זצ"ל. אך רבינו שלמה פסק (מי) דמין במינו במשהו, כמו שכתבתי למעלה. ומצאתי בתשובת ר' יוסף בר' יצחק, קיימא לן כרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו [ע"ז ע"ג ע"ב] כל איסורין שבתורה בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך דבמשהו. ואף יין (נסך) סתם פסק רבינו תם בנותן טעם. דמפרש הא דתנן [שם ע"א] יין נסך אוסר בכל שהו, היינו היין שנתנסך לע"ז, אבל סתם יינן לא. והכי נמי דייק בפרק השוכר את הפועלים לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור [ס"ב ע"ב]. ואיבעיא להו סתם יינן מהו, אלמא סתם יינן לא הוי בכלל יין נסך. ודייק נמי מהא דתנן התם [ע"ג ע"א] מים במים בכל שהו. ומים לאו בסתם קאמר. וגם לשון יין נסך משמע יין נסך ממש ולא סתם יינן. והא דאמרינן התם כיון דאיסורא חמיר כיין נסך שכרו אסור. ומשמע דאסור בכל שהו כיין נסך. ומפרשי דלא איירי באיסור תערובתו אלא באיסור עצמו. וכן פירש ר' יוסף טוב עלם. ולמדנו דמין במינו בששים. וכן ראיתי אני הקטן הלכה למעשה דמין במינו בששים, לבד מחמץ בפסח דבמשהו. וכן העיד רבינו שמואל הלוי ראש ישיבה (שבבל) [שבבבל] בפסחים בפרק ב' במימרא דרבא "במשהו כרב". כך הגירסא מרבותינו דור אחר דור עד האמוראים וחכמי התלמוד.
<h2>דף עד:</h2>
אם מלגו תרנגולת שלא נקשר הצואר, אין לחוש שמא נכנסו הרותחין בבטן. כי הזפק והגרגרת חוצצין. וגם כלי שני אינו מבשל. ויש מפרשים אע"פ שכלי שני אינו מבשל, בולע ומבליע. וכן פירש הש"ר [—רבינו שמשון]. וראייה מבית השחיטה רותח [חולין ח' ע"ב] והדבר ידוע דרתיחת כלי שני חם כמה ידות מבית השחיטה (חטאת). והנוצה אינה מגינה עליו מפני דם, דמינו כל זמן שפולט אינו בולע. [אבל הכא] כולן אסורות. וכן תרנגול נבילה וכשירה שנמלגו יחד, אוסר רבינו אבי"ה.
רבינו אבי"ה היה מצוה בפסח להסיר כל מה שבזפק קודם המליגה. דאילו מצאו חיטה בתרנגולת ונתחמץ הרי זו אסורה ואוסרת את האחרות הנמלגות עמה. דאע"ג דכלי שני אינו מבשל, בולע ומפליט. וכן היה דן בנבילות וטריפות. והני מילי, דכלי שני בולע ומפליט, הוא בדבר הרך כגון בשר. אבל הכלי אינו נאסר על ככה כי קשה הוא לבלוע.
<h2>דף עה:</h2>
הקונה מן הגוי כלי עץ שניקב, וסתום בחתיכת ברזל, טעון טבילה, דהכל הולך אחר המעמיד. ואם תפור בחוטין של ברזל לא צריך. דאין זה רק חיבור שתי חתיכות. מפרק קמא דשבת [ט"ו ע"ב].
אני המחבר יצחק ב"ר משה נראה בעיני (האור זרוע) דכלי עצם אין צריכין הגעלה דלא בלעי. ואם תחב כף של עצם חולבת בקדירה של בשר אפילו בת יומה, אפילו אין בה ששים, אינה אוסרתו דלא בלעה מן החלב כלום. ולא פלטה לתוך הקדירה של בשר. ושאלתי להרב רבינו יחיאל ב"ר יוסף, הוא הנקרא שיר ויאש, וכתב לי "כלי עצם לא מצינו לו בליעה ואיסור". וכאשר כתב כן נראה בעיניי. ועל זה אני סומך לעשות מעשה.
בפרק בתרא דע"ז [ס"ז ע"ב] אמר רבא הילכתא נותן טעם לפגם מותר. הילכך אם בישלו בשר בקדירה של חלב או איפכא או בקדירת גוי, ואנו יודעין בברור שלא בישלו בו היום מותר. ואני הקטן מעיד על רבותיי שבשפירא רבינו שמריה ורבינו אברהם וה"ר אבי"ה וה"ר יצחק הלוי ומורי הגדול ה"ר יב"ק אין מתירין נותן טעם לפגם משום גדר, אבל מיהו על פי ההלכה מותר. ויש שהיו אומרים בכלי גוים אין להתיר בנותן טעם לפגם כי אם דווקא בשאר איסורים. ובדבש של גוים נמי אמרינן [ל"ט ע"ב], אי (משום) [לאו] גיעולי גוים נותן טעם לפגם מותר. ואמרינן בפרק כל הבשר [קי"א ע"ב], צנון שחתכו בסכין אסור לאוכלו בכותח. ודוקא צנון דאגב חורפיה בלע, דסילקא אסור. ומשום הכי נמי חותכין כרישין כשקונין מן הגוים, שקורין "שניטלויך" בלשון אשכנז. וכן הורה רש"י שנותן טעם לפגם מותר, כר' שמעון [ס"ז ע"ב] דמפיק טעם [לפגם] מקרא דנבילה. וכן פסיק רבא דנותן טעם לפגם [מותר]. בתשובת גאונים כתב שלא חילקו חכמים בין קדירה של מתכת לקדירה של חרס, מפני שהלכה רווחת היא נותן טעם לפגם מותר, דאמר רבא הילכתא וכו'. הילכך שתיהן שוות, מתכת וחרס, בפליטה, אלא שמתכת גיעול בפעם אחת. הועתק מספר רוקח.
<h2>דף עו.</h2>
שכחה גויה וחתכה בצלים בסכין של גוי והשליכתן לתוך סיר של מים רותחין. ואסר ה"ר יצחק הבצלים ומים שבסיר. אבל הסיר עצמו התיר.
כף. מעשה שבחשו קדירה רותחת בכף חולבת, והתירו המאכל והכף והקדירה משני טעמים. דאפילו לא היו בקדירה ששים מותרים, הואיל ואין הכף בת יומא, ונמצא טעם שנתנה בקדירה טעם לפגם, ומותר (ו)אף הכף מפני גיעול בשר שנבלע בה הויא למחר טעם לפגם. אך שלא לפקפק ולהקל באיסור ציוה לחלוט הכף.
<h2>דף עו:</h2>
הורה רבי, סכין שנשתמש בה בשר על ידי חמין, אסור לחתוך בה גבינה חמה מבושלת וצלויה בלא הגעלה. ולגבינות צונן צריך נעיצת קרקע קשה רק שלא יהו בה פגימות ובקרקע בתולה. ומורי הרואה ז"ל היה מוחה לנעוץ סכין. ולקמן כתבתי.
ציוה רש"י להגעיל סכין של גוים לתוך הקדירה. ואמר ליתן מים בקדירה ששים מכדי איסור היוצא מן הסכין, כדי לבטלו בששים [כדי] שלא יצטרך שוב להגעיל [הקדירה]. והא דאמרינן [ביצה ד' ע"ב] אין מבטלין איסור לכתחילה, הני מילי לאוכלו, אבל כי האי גוונא מבטלין. ונשאל לרש"י סכין שניקר בו טלה. ואחר בא וחתך לחם ברוטב של ביצים. ואסר רבי הרוטב, והתיר הביצים על ידי הדחה בצונן.
